פסק-דין בתיק ע"א 1397/04

לפנינו ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת ריבה ניב) מיום 30.12.03 (ת"א 66439/00), שקיבל תביעה שהגישה המשיבה 1 (להלן: " המשיבה" או " המבטחת") נגד המשיב 2 (להלן: " המשיב") וחייבו בתשלום הסכום הנתבע - 39,949 ש"ח, וכן חייב את המערער אשר כנגדו נשלחה הודעה לצד שלישי על-ידי המשיב לשלם למשיב מחצית מהסכומים שנפסקו כנגדו. הן המערער (ע"א 1397/04) הן המשיב (ע"א 2044/04) הגישו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, והדיון בערעורים אוחד.

1.         רקע

(א)                ביום 19.1.1998 אירעה תאונה בצומת פולג בין רכב שביטחה המשיבה (להלן: " הרכב המבוטח"), שהיה נהוג בידי עו"ד בן-חייל (להלן: " הנהג") לבין רכב בבעלותו של המערער שבמועד התאונה נהג בו המשיב (להלן: " התאונה"). המשיבה שילמה לבעליו של הרכב המבוטח, הוא הנהג, סכום של 43,612 ש"ח, והגישה נגד המשיב ונגד הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ תביעה לשיבוב בסך 39,949 ש"ח (הסכום ששולם לנהג בתוספת שכר טרחה של שמאי ובניכוי שווי שרידי הרכב). המשיב שלח הודעה לצד ג' נגד המערער ונגד חברת הביטוח שביטחה את רכבו של המערער במועד התאונה. 

(ב)                גרסת התביעה להתרחשות התאונה הייתה כדלקמן: הרכב המבוטח, נהוג בידי הנהג, עמד באור אדום בצומת הרחובות בן-גוריון-שז"ר ולבון בנתניה כשכיוון הנסיעה מזרחה. משהתחלף האור לירוק החל בפניה שמאלה ואז הגיח המשיב מהמסלול הנגדי (ממזרח למערב), כשהוא אינו מציית לאור אדום ברמזור והתנגש ברכב המבוטח. המשיבה טענה שהמשיב הוא הנושא באחריות לתאונה ולנזקיה.

(ג)                  בכתב ההגנה  הכחיש המשיב את אחריותו לתאונה ואת שיעור הנזק הנתבע, וטען שהיה זה הנהג שלא ציית לרמזור אדום בפנותו שמאלה, בעוד שבנתיב נסיעתו של המשיב, שנסע ישר בנתיב הנגדי לכיוון נסיעתו של הנהג, היה אור ירוק ברמזור, ועל כן הנהג הוא האחראי לתאונה.

(ד)                בהודעה לצד ג' טען המשיב כי המערער ביקש ממנו לבצע את הנסיעה שבמהלכה ארעה התאונה וכי המערער הבהיר לו שאין כל מניעה שינהג ברכב ושהוא מכוסה בפוליסה.

(ה)                המערער הכחיש את טענות המשיב וטען שהמשיב ידע היטב שקיימת מגבלת "נהג יחיד" ואין כיסוי ביטוחי אלא אם כן הוא עצמו נוהג והנסיעה הרלוונטית לא נערכה לבקשתו. 

(ו)                  נציין כבר עתה שאמנם המשיב הגיש הודעת ערעור מטעמו (ע"א 2044/04) אך לא הגיש עיקרי טיעון. למרות זאת, התרנו לו לטעון לפנינו.

 (ז)        עוד נציין שהתביעה שהגישה המשיבה נגד החברה המבטחת של הרכב שבו נהג המשיב במועד התאונה ושהמערער הוא בעליו (להלן: " הרכב") נמחקה שכן המערער היה מבוטח בפוליסת ביטוח לנהג יחיד (להלן: " הפוליסה"), ולפיכך הפוליסה אינה מכסה נזקים שנגרמו בתאונה שהרי המשיב הוא שנהג ברכב.

2.         פסק דינו של בית משפט קמא

(א)                בעניין שיעור הנזק קובע בית המשפט כי מששילמה המבטחת פיצוי למבוטחה, ושיעור הפיצוי ותשלומו נתמכים בחוות דעת שמאי והוראת תשלום, הרי שהוכח  הסכום שבגינו היא זכאית לשיפוי, ומנגד לא הוכח כי התנהלותה זו נגועה בחוסר הגינות, תום לב או סבירות.

(ב)                בשאלת האחריות לתאונה סקר בית המשפט את שתי הגרסאות שהובאו לפניו, גרסת הנהג וגרסת המשיב. כמו כן הגישה המשיבה חוות דעת של מומחה, מר עזריה מלחי, בוחן תנועה במקצועו (מע/ב). בשל הגרסאות הסותרות שהציגו לפניו הנהגים, התבסס בית המשפט בבואו להכריע בשאלת האחריות על חוות דעת המומחה, וקבע כי האחריות מוטלת על המשיב. בית המשפט  חייב את המשיב לשפות את המשיבה בגין הסכום שנתבע. כמו כן פסק בית המשפט לטובת המשיבה את הוצאות שכר טרחת המומחה מטעמה בסך 2,500 ש"ח בתוספת מע"מ, הוצאות ושכר טרחת עו"ד.

(ג)                  באשר להודעה לצד ג' קבע בית המשפט שהמשיב ידע שאסור לו לנהוג ברכב והמערער ידע שאסור לו לתת לצד ג' רשות לנהוג ברכב. לכן, קבע בית המשפט כי על המערער לשלם למשיב מחצית מהסכום שאותו חויב המשיב לשלם למשיבה.

3.         הטענות בערעור המערער (ע"א 1397/04)

(א)                עיקר טיעוני המערער מכוון לשאלת אחריותו של המשיב לתאונה, ומבוסס על חומר הראיות כשהוא עצמו לא היה עד לתאונה.  כך, המערער גורס שבית משפט קמא שגה בקבלו את גרסת הנהג להשתלשלות העניינים שהובילה לתאונה.

(ב)                גרסת המשיב לאופן קרות התאונה עולה, לטענת המערער, בקנה אחד עם חוות דעתו של המומחה (למעט מסקנתה הסופית), שבית משפט קמא ביסס עליה את הכרעתו בשאלת האחריות לתאונה. לטענתו קביעותיו העובדתיות של המומחה בעניין מועדי המופעים של הרמזורים בצומת בה ארעה התאונה אינן מובילות למסקנה הסופית שאליה הגיע, ודווקא גרסתו של המשיב היא המסקנה ההגיונית שעולה מהן.

(ג)                  הטענה שהנהג לא העיד את בתו שהייתה עימו ברכב בעת התאונה, בטענה שהייתה קטינה, חסרת בסיס, שכן במועד שבו הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, בתו של הנהג כבר הייתה בגירה.

(ד)                בעניין קביעת האחריות אין לבית משפט קמא יתרון על ערכאת הערעור, שכן פסק הדין לא דן בעדויות הנהגים שהיו מעורבים בתאונה, והסתפק בחוות דעתו של המומחה מטעמו של המערער.

(ה)                הוכח כי המשיב ידע שמלבד המערער אין אחרים הרשאים לנהוג ברכב, ובאם אחרים נוהגים בו הרי שלא יהיה כיסוי ביטוחי, ומשבחר המשיב לקחת על עצמו את הסיכון שיגרמו נזקים לרכב, או לאחרים בעודו נוהג בו, עליו לשאת בהם במלואם. הוכח כי המשיב השתמש ברכב לצרכיו האישיים, ולא לצורך הגשת סיוע למערער.